15 שנה של געגועים לאוֹרִי שלי.

תאריך עברי:

י"ז בסיוון – כ"ב באלול

6.6.2004- 15.9.2006

בכל שנה שני תאריכים מרסקים וכותשים את ליבי. מפוררים את נשמתי.

היומהולדת של אוֹרִי בחודש יוני 6.6 והאזכרה בספטמבר 15.9 תאריך שהוא 'במקרה ולא במקרה' יום הנישואין שלנו.

מסתכלת סביבי על בני המשפחה והחברים שנולדו יחד אתך. בני 17 יפים, צעירים ותמימים. 'טורפים את החיים'. רק החלו להחשף ליופי לצד הכאב. לתחושת העצמאות המסחררת, אהבות ראשונות, חלומות חלומות. הכל פתוח ואפשרי. נהנים מגיל הנעורים היפה.

גיל מהול בהכל מהכל ומרגיש אלמותי וגם רגעי. כל קשת הרגשות יחד.

מודה שליבי מתכווץ על ההחמצה העצומה, הזכרונות המטושטשים, על אינספור שאלות ותהיות:

איזה נער היית גדל להיות ?
איך חיינו היו נראים אם היית כאן איתנו?
אחים. אחים. אחים. ארבעה בנים … כל הדינמיקה הייתה אחרת

נותר לנו רק כאב עצום וחתיכת לב חסרה. הלב שלי מעולם לא יהיה שלם בלעדייך.

החיים המשיכו והתפתחו למסלול מסויים עם לכתך. לא תכננתי להקים עמותה או מיזמים לזכרך, אך מודה שזה הכיוון שלקחתי במקום לשקוע. בחרתי להיות, להרגיש, לחוות, לכאוב וגם להתמלא בהמון סיפוק ואתה איתי בכל שלב ושלב.

לבחור לחיות ולהמשיך זוהי בחירה מודעת ובכלל לא פשוטה. יש תקופות שאני נאבקת בבחירה שוב ושוב. בוחרת בה מחדש. לא מובן מאליו וזר לא יבין. החיים חזקים מכולנו- וזה לא קלישאה. בחרתי לחיות בעוצמה- לפעמים אני תוהה אם זה בגלל האובדן? …

אני שוקעת כל פעם מחדש. נופלת לתוך תהום אפלה ושחורה. הנפילה כואבת. הזמן אינו מרפא, אבל כל פעם מחדש מופיעה היד הקטנה של אוֹרִי המלאך ודוחפת אותי למעלה. היד חזקה ממני, חזקה מהחושך. היא גוברת עליי מאירה/מעירה אותי.

האור שהקרנת על חיינו כה עוצמתי בחייך הקצרים וגבר מאז לכתך.

זה נשמע מוזר לכתוב על זה.

15 שנה של אובדן וכאב עצום אני מסוגלת להתמודד עם זה אחרת ואפילו לחייך קצת בין הדמעות. להודות שבחרת בי. בנו להיות המשפחה שלך.

יש סיבה יותר גדולה לכולנו לכל מה שקרה. עיצבת את חיי אוֹרִי קטן שלי. את חיי כולנו: המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת ואפילו את חייהם של אנשים רבים, מעגלים- מעגלים של חיבורים, ארגונים ומקומות מרגשים בארץ ובעולם הנהנים כל שנה מאורך ומהאור שהעמותה מפיצה דרך 'מיזם הסביבון'. 'מפיצים את האור של אוֹרִי' הפך להיות נר לרגלנו בעזרה לאחר.

בוחרת להמשיך להנציח, לסייע ולהאיר למי שזקוק לקצת אור בחייו. כולנו זקוקים לאור, חלק קצת יותר.

גם ליפול לפעמים לתוך החושך עוזר לי- זה מאזן.

יודעת שאתה שם תמיד צופה עליי אי שם למעלה ודואג שאקום ואמשיך הלאה. גם האחים שלך יודעים שיש להם אח מלאך ששומר עליהם תמיד.

חמש עשרה שנה בלעדייך והכאב מתעצם, לא מתעמעם או פוחת, הוא שם, נוכח כפי שאתה איתנו במימד אחר. כך אני מאמינה.