חוגגים שנתיים בישראל. סיכום מסע.

24.7.2019 עלינו על מטוס יחד עם שמונה מזוודות ארוזות באינספור חששות. ועשינו את דרכנו בחזרה לארצנו הקטנה. הביתה.

חיכו לנו בשדה תעופה: משפחה מרוגשת, חברות אהובות ושולחן עמוס במאכלים ישראלים עליהם פינטזתי (חודש שמיני 😀 —לכל מי שמופתע אכן הייתי בהריון! זה שלי 😜).

לפני שנתיים חזרנו לחיות בישראל הסוערת והאהובה – לאחר כשמונה שנים באמסטרדם הפסטורלית.

ביי ביי הולנד. ביי ביי שלווה.

משפחה כוללת שני מתבגרים מודאגים בני 11 ו 13, אבא עייף ומוטרד מההחלטה לחזור ואנוכי – הריונית, ענקית ולא מאוזנת, אולי בזכות זה הייתי מאושרת.

רקע למהלך: 'בשלט רחוק' שכרנו בית בעמק חפר – בקרבה לים (בית חירות).

קיץ 2019 טרום- קורונה: מסכות היינו עוטים בחג פורים ומסיבות טראנס והיינו צעירים, חופשיים ויפים. 😷

אלוהים על מה חשבתי שחזרתי בחודש מתקדם לישראל ?!?

ההורמונים עבדו שעות נוספות. "שאול יקירי 💙 תודה על ההכלה והסבלנות. מגיע לך צל"ש או badge ב'עגה האינטרנטית'".

פוסט זה למעשה עבורי – תרגיל נפלא בשם:

"מה פא$%&##ינג קרה כאן בשנתיים האחרונות"?!?

נתחיל בחיובי- בכל זאת בחורה אופטימית.

1. לכל התוהים: אני הכי מאושרת בעולם שחזרנו. קל – זה לא היה, ולא יהיה. אלו החיים. הפנמתי. גם ילדיי מבינים זאת וטוב שכך. אם לא היינו חוזרים הסיכוי לחזרה היה קלוש.

2. בשנתיים, הספקנו לעבור שני בתים מהכפר לעיר הגדולה. החלטה הכי חכמה, אמיצה ומאתגרת שעשינו. תודה לבנים האלופים שלי שזרמו ותמכו למרות הקושי העצום להתחיל הכל מחדש.

3. גילוי נאות: תהליך ההתאקלמות היה ועודנו מלווה לו באבק, דם, יזע, ודמעות (הרבה! בעיקר שלי) – לצד מלאנתלפים רגעי אושר, סיפוק וגאווה על הדרך של הבנים. כמה בגרות, נחישות, רגישות וכוחות נפשיים – בכל זאת עשינו משהו טוב.

אינספור אתגרים יומיומיים לצד תשוקה ורצון עז להרגיש שייכות. להיות חלק מ. להרגיש ישראלים. להתחבר. ללמוד שפה. סלנג. תרבות. ניואנסים. לילדים אין סבלנות ולנוער פחות. אם לא עשיתם מעבר כזה – מאתגר להסביר כמה קשה בישראל להיות חלק מ. גם אם נולדת כאן. זה שאנחנו ישראלים לא תמיד משנה.

החברה הישראלית קשוחה, מחוספסת בעלת לב חם – עד רותח. אנו 'פתוחים ואחוקים' רק לא תמיד מקבלים ומכילים את האחר שמתנהל קצת אחרת.

נושא רגיש ועצוב- אקדיש לו פוסט יום אחד. החוויה שלנו: פעם ראשונה שהרגשתי קצת 'זרה בארצי'. זה הכה בי. בכולנו. ברילוקיישן הראשון (סן פרנסיסקו) לא הרגשתי כך אולי בגלל שזה היה טרום ילדים.

לפעמים עומד מולכם מישהו ש'לא ממשמבין'- פליז תורידו הילוך. דברו יותר לאט. פחות סלנג, פחות קיצורי מילים. פתחו את הלב – האדם מולכם נבוך לומר 'אני לא מבין'. רגישות היא שם המשחק.

4. רגע אושר מכונן: הגדול שלי בן 15 וקצת בזמן מבצע: 'שומר חומות' מביט באמא החרדה והמבוהלת שלו. פעם ראשונה עם הילדים בממ"ד. המשפט שהוא אמר ריגש וחיזק את הבחירה לחזור:

"אמא, אני כל כך שמח שאנחנו בארץ עכשיו. אני מרגיש בטוח". זהו. דמעות.

5. המשפחה. החברים. החום. האהבה. ארוחות שישי. בני דודים. האוכל העשיר. חוסר הסבלנות לצד רגישות חברתית נדירה. הישראלים. מזג אוויר פסיכי. מחלוקות. ספונטניות… הכל יחד גורמים לפרפרים בבטן ועצבים בראש. זוהי תמצית הישראליות – זר לא יבין – אני חולה על זה. אפילו קצת מכורה.

6. טרם ביקרתי באמסטרדם. סיבות טובות: פיצי מהמם שהצטרף אלינו ו'חופשת לידה' הזויה 'קורונה סטייל'. זה לא שאני לא מתגעגעת לשם. אני רק מנסה להבין ל- 'מה אני הכי מתגעגעת'? (חוץ מלחברים כמובן)

מסקנה 1: מתגעגעת לשקט. לאיזון. לטבע ולאופניים. לדיבור איטי. לפחות 'יאללה תזרמי' ו'יאללה אחותי', ו'יאללה תתקדמי'. כן מתגעגעת קשות לטיולים המטריפים שעשינו בקלות ובתקציב שפוי כל הזמן. לפחות … 'קורונה טיים' כך שכולנו באותה הסירה.

7. מה הכי כואב לי? חבלי הקליטה של הבנים. אחד מהם חווה הצקות מרושעות על העברית. על כך שהוא 'הולנדי', שהוא לא כמו כולם- עם גלשן ביד וכדורסל. לתומי, הנחתי שזה שייך למקומות אחרים ואפלים. טעיתי. זה קיים גם כאן. גם בעיר וגם בכפר. אוכלוסיה נהדרת, לא תמיד מקבלת. לשמחתי – הם מתמודדים. מתחשלים. שורדים- הפכו לישראלים מחוספסים ומעודנים- תודה לאל. הכל עניין של מזל, אישיות, סביבה תומכת והורים מודעים אשר מחנכים לסבלנות וסובלנות ורגישות חברתית – וכמובן ביה"ס. הבנים במקום טוב היום. הלב מתפוצץ מגאווה. הגדול עבר שני בתי ספר- ובהחלט מצא את מקומו בביה"ס מקסים – עירוני ה' בת"א. האמצעי יעבור לשם השנה- ביה"ס שלישי תוך בשנתיים- הוא אמיץ, נחוש ואנחנו מאחוריו. לא מוותר לעצמו ונחוש למצוא מסגרת שהוא ירגיש בה נוח.

8. חינוך. הפתעה. נכון שהחינוך בישראל בעייתי: המערכת מיושנת עם פערים בין האוכלוסיות, יותר ויותר ביה"ס פרטיים, טכנולוגיים, אנטרופוסופים, אומנות, טבע ועוד. קיימים גם בתי ספר פחות טובים (כמו כל מדינה) תמיד יש ויש וזה שוב עניין של מנהל, מורה, אישיות הילד וגישה. כן הפתיע אותי לטובה מגוון תוכניות ההעשרה והאופציות שמציעים לילדים. לבני נוער הרוצים לפחות להעשיר את תוכניץ הלימודים או תחומי עניין (לא קשור למחוננים). זאת אחת הסיבות העיקריות שעברנו לאזור המרכז. לאפשר בחירה. מגוון תוכניות העשרה: אלפא. אידאה. מכון וויצמן. בר אילן. מב"ט ועוד. שלל ערוצים איכותיים חלקם אף בחינם. הגדול נחשף והתקבל למסלול לימודים מושקע בשיתוף MIT המיונים מתחילים בכיתה ט'. מלגה לשלוש שנים.

התוכנית מקדמת דו קיום בשיתוף MIT – עוסקת ביזמות טכנולוגיה ומנהיגות.

9. הים הים והים. עם מדוזות. ללא מדוזות. בחורף. בקיץ. באביב. פרייסלס.

10. חם כאן למות. נוזלת. נמסה. מתפוררת. לפחות יש מזגנים בכל מקום מה שאין בהולנד. בימים הספורים החמים בהולנד מעל 25 מעלות אתה פשוט מעולף בבית ואז רץ לקנות מאוורר שכמובן אזל המלאי. יש פתרון מושלם: לשכב ערום בפארק ולדמיין שאתה בים. לזה אני כןמתגעגעת: להתרגש שחם.

11. אמסטרדם זה לא רק סמים וגבינות. כולם אוהבים אותה רק ישראלים אהובים: בישראל עושים יותר סמים מהולנד. נקודה. גרנו שם, אבל לא בתוך 'קופי שופ'. והילדים יודעים. חשוב להסביר, לחנך במקום להתעלם מהתופעה. בכל מקום נחשפים להכל. יש סכנות בעיר הגדולה וגם בכפר. לדעתי אמסטרדם היא העיר הכי בטוחה בעולם בטח יותר מת"א. מי שעדיין נוסע לאמסטרדם בשביל קופי שופ או חלונות אדומים … תתקדם אנחנו ב 2021. להמלצות על העיר שוטטו בבלוג יש בשפע.

12. יש לנו ארץ נהדרת. קטנה. 'קצת' מפולגת. טבע מדהים. שפע מקומות לטייל. עבורי שנת הקורונה היתה שנה מכוננת. אינספור שינויים. מעברים. טיולים שלא הייתי עושה אם השמיים היו פתוחים כך שאני מברכת על כך – לפחות נחשפתי יותר לכמה המדינה שלנו יפה והילדים שלי שראו עולם- רואים את ישראל היפה, המגוונת עם המטבח הכי שווה בעולם. מדבר. צפון משגע. ים המלח. חופים מדהימים. היסטוריה עשירה. דתות. דו קיום לצד סערות. אין רגע דל. למדנו שאין לנו ארץ אחרת. רק כאן. אז בואו נשמור עליה. בואו נגן עליה בלב לפחות. נאהב ונפנים שזה הבית. כן יש עולם גדול וממליצה בחום למי שיש לו הזדמנות לחוות רילוקיישן עם ילדים או לבד – רק אל תשכחו שזה הבית שלנו גם אם אתם אי שם- ובוחרים להשאר. אל תפנו לה גב. תשאירו לה מקום ב ❤.

13. מאז,שחזרנו לארץ יצאתי לדרך חדשה אשר משלבת את הניסיון הבינלאומי עם המולטי הישראלי והמקצועי. (לצד הפעילות בעמותת אורי) זה הכי מדוייק עבורי בעולם. פרטים בקרוב בנתיים מוזמנים לעקוב אחרי בלינקדאין, בפייסבוק וכמובן בבלוג.

עד אז שבת שלום הרבה בריאות למי שחולה (אני למשל… ילד בגן זה החיסון הכי טוב שיש… ). מוזמנים לשתף, לשאול וכמובן תמיד פתוחה לשמוע.

תמונות לקינוח.