ושוב אני. 
  

 לבן מעולם לא היה ברשימת הצבעים האהובים עלי ואם כבר לבן אז מעדיפה אותו ׳מקושקש׳ חזק.

מגלגלת אינספור רעיונות לסיפור שיוליד פוסט חדש. אני אוגרת סיפורים ידועה. ׳נוברת בארכיון׳ הפנימי. הארכיון מלא במגירות עם סיפורים קצרים. אני אוהבת לאסוף אותם. סיפורים של החיים. רגעים של תשומת לב שהפכו לסיפור. החיים הם סיפור מופלא לא?

letters-leave-pen-parking-ticket-163059.jpeg

מחשבותיי אינן סדירות. מתרוצצות לכל עבר. חשה אותן מתנגשות אחת בשנייה ומתפוגגות. מתפרעות להן לכל עבר. הנייר נותר ריק ומנוכר. כאב ראש חד מתחיל לבצבץ ברקה השמאלית. מנסה להתעלם. הדקות חולפות. הנייר הלבן מסנוור. לא אוהבת לבן כבר אמרתי?מיואשת. אוחזת בראשי והסיפורים כאילו חשים את חוסר האונים שלי ונכנסים לשיתוק. נותרים גולמיים ועקרים מתוכן. 

אני מתקוממת, מנסה להחזיר לידי את השליטה. מתרגזת. נושמת. מודטת. מתחילה מהתחלה.

ושוב אני.

חייבת להתאמן. לשייף ולהשתייף.
המוח מנסה לדבר בהגיון. אין לו שותפים היום. בודד במערכה.

עצביי רוטטים או אולי רפויים. מכינה לעצמי כוס קפה (שלישית במספר). אדי הקפה חודרים אט אט לאפי. סחרור חזק שבדרך כלל עוזר, משחרר.
הפעם ממש לא.

ושוב אני.

 ׳טוב היום אני לא במוזה׳ אני מתחילה להסביר לעצמי. ׳תשחררי׳.

כתיבה היא אומנות ובאומנות מותר ורצוי גם לאלתר. אמרתי וכך עשיתי. התחלתי לאלתר. כותבת במרץ והנייר שואב בצמאון כל מיני גיבובי מילים וסיפורים. הדבקות. הכלאות בין סיטואציות. אין קשר ממשי לכלום.

הדף הלבן מתחיל להתמלא. הלבן נהפך ׳ללבן מקושקש׳ הדף מביט בי ברחמים וזועק: ׳תנוחי! למה לקשקש עלי כך סתם?…׳

ושוב אני.

מכינה לעצמי כוס תה הפעם. לוגמת באיטיות וחמימות נעימה מתפשטת בגופי.

כתבתי וכתבתי. לא הפסקתי. בהמצאות אני אלופת העולם. מחוללת ויוצרת סיטואציות מהליכה שגרתית למכולת הטורקית שתמיד אני מצליחה לאתר בה מוצרים עם תוויות זרות שאני אוהבת לנסות: סוג עדשים בצבע לא מוכר, תבלין חריף בצבע עז, עוגיות שומשום מרשרשות בשקית צבעונית עם מיתוג ים תיכוני, חלווה בטעמים. ריחות המזכירים לי את הארץ…

אני יכולה ללהג ארוכות על רכיבת אופניים לעבר ׳שקיעה הולנדית׳ טיפוסית בצבעים חזקים אשר מתמזגת בצורה פסטורלית עם התעלות והגשרים הציוריים של אמסטרדם.

ילדיי כבר הפנימו שאם רוכבים עם אמא בזמן השקיעה, אני עוצרת לסדרת תמונות בלתי נגמרת.

 

 

אני טוחנת מילים ללא הרף. זהו. עצרתי. הדפים הלכו והתמלאו. הדף כבר מזמן לא לבן. מבטיחה לחזור בהמשך ללטש. לזקק. לאוורר את הטקסט. 

ילדה ממושמעת. אלוש את הטקסט עד כלות הדיו.

כך נולד לו פוסט חדש.

ושוב אני. 

 

 

 
 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s