בשנה שחלפה בין יתר עיסוקיי בעיר הגדולה, הפכתי להיות 'הורה מלווה' (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
טיולים ופעילות בבית ספר – אני שם. סטטוס 'הורה מלווה' תמיד היה משימה בלתי אפשרית כאשר גרתי בארץ. המעבר להולנד והרצון להתערות, להכיר וללוות את ילדיי ב'אש במים ובחבלי ההסתגלות' דירבן אותי להיות קצת יותר חברותית, נעימה וחייכנית לשנס מותניים ולהתנדב לפעילויות. יש להוסיף ל'רוח ההתנדבותית' ילד מהמם אשר איתגר את בית ספר (ואותי) ולמעשה רשמית הפך אותי להורה מודע 'פלוס פלוס' ואני חייבת לציין בלי שמץ של ציניות שהתהליך היה מתגמל עבור שני הצדדים. 

וכך הפכתי להיות ה'מלווה הסדרתית'. הילדים הולכים לביה"ס בינלאומי וישנם מספר טיולים (האמת דיי שווים) במהלך השנה. מוזיאונים, קטיף פירות, קונצרטים, גן חיות, תערוכת פרחים, חוף הים (טוב, זה היה קצת מביך) ועוד כל מיני אטרקציות הולנדיות חביבות שאני תמיד שמחה להכיר. כהורה מלווה, ניתנת לי הזדמנות לראות את ילדיי מזווית קצת אחרת באינטראקציה חברתית, במיוחד שהם עוד בגיל כזה סימפטי שהם מבקשים ממך להצטרף ולא ממדרים אותך רשמית מכל חשיפה פומבית. ברור לי שנוכחותי משפיעה, משבשת ולעיתים מקצינה התנהגות כזאת או אחרת, אבל לי באופן אישי זה תרם המון ואפילו קצת זרק אותי לילדות. 

אז הנה כמה קוריוזים מהטיול האחרון שליוותי את הכיתה של יובל. נוסעים באוטובוס, הפעם ל'מוזיאון המים' בארנהם. קיימת תופעת טבע שכנראה לעולם לא תכחד: ת-מיד יש את קבוצת המופרעים, המקובלים, ילדי הבמבה והממתקים וזבי החוטם והם ת-מיד מחולקים לקבוצות באופן אורגני שמתיישבים באוטובוס. 
ללוות חבורת זאטוטים קולנית, זוהי לא רק אחריות עצומה ולהיות סוג של שוטר חייכן וסבלני, אלא גם ללוות חבורת ילדים ולהלן דוגמית של שמות הילדים: (מתנצלת מראש על השיבוש ומזל שהם לא קוראים עברית!!!)


– קא-אה 
– שיבנש 
– רישהאב 
– אמייי
– ניהה 

ואחסוך מכם את שאר השמות בשלב זה, מזל שמדובר בכיתה של 21… מה שכן הופך אותנו לשווים בשלב זה, זאת העובדה שאין סיכוי בעולם שהילדים יצליחו להגות את שמי והם מתחילים לקרוא לי במגוון שמות מוזרים ובסוף נשארים עם 'מיס'. תוסיפו ל'כור ההיתוך' את שאר ההורים המלווים שגם להם שמות עם ניחוח בינלאומי, ואני תוהה למה אין אפליקציה כמו 'שזאם' לשירים, שאני פשוט יכולה לעבור בין הילדים וההורים ולקבל סריקת שמות כולל הגייה נכונה… גאוני לא?! 

וכך מתחיל היום: אני פונה אליהם, הם בערך מבינים. אני קוראת להם בשמותיהם וכאן מתחילה פדיחה מס' 1: אני באמת מתאמצת לקרוא בשמותיהם, יובל מתקן אותי: השם לא נכון או הדיקציה לא נכונה או 'וואט אבר'.
אני מתנצלת ושוב מנסה לשנן ולזכור ומוצאת את עצמי חסרת אונים קוראת ל'קא-אה' היפנית 'ני-הה'. מתבלבלת בין שמות הילדים מהודו ומתקשה לפענח את האנגלית השבורה שלהם והם מנסים להבין את שלי.
בשלב מסויים, פשוט התייאשתי וניסיתי רק להיות ׳הורה מלווה׳ אחראי מבלי לקרוא בשמות ונעזרתי ביובל כדי לזרז ילד סורר המשתרך מאחור. 

תודה לאלוהיי הפרטים הקטנים: הפסקת קפה. אני לוגמת כמה לגימות של שקט וקפה זוועתי, ואז ילדה הודית חביבה ניגשת אלי ובוהה בי ארוכות. אני מנסה לחייך, לתקשר… להבין מה היא רוצה מחיי. אני בהפסקת קפה גם להורים מלווים יש זכויות לא?!? ואז לאחר החלפת מבטים נואשת היא אומרת לי: ״מה יש לך על הפנים?!״  
אני מנסה להיות חביבה: איפור?! והיא עונה: ״לא! ממש על הפנים. יש לך נקודות!!!״ 
אני מבינה שהיא מתכוונת לנמשים… (חשבתי שהאיפור וחוסר חשיפה ממושכת לשמש עשו את שלהם בהולנד, מסתבר שטעיתי…). אני מסבירה בסבלנות שאלו נמשים, מבלי להכנס לעניין הפיגמנטציה באנגלית.
הילדה פוערת עיניים ומתקרבת אלי עוד יותר: "אף פעם לא ראיתי אישה עם נקודות על הפנים"….אני כבר מגיעה לקצה החביבות שלי (והקפה הזוועתי כבר קר!!!). אני מנסה בחביבות להעביר נושא, אבל היא קוראת לחברה ויחד הן מנתחות את האישה עם הנקודות. לאבלי. פאן- לי. 

תודה לאל וחבריו מהעולם, הגיעה ארוחת הצהריים. אני מתיישבת עם החבורה הבינלאומית שלי: יפן, הודו, צרפת, ישראל ואנגליה ובוהה בקופסאות האוכל. קא-אה היפנית המהמממת, מוציאה גוש אורז ופיסות אצה ומתחילה לאלתר לה סושי. אח"כ היא מוציאה שלל ממתקים 'הורסים' באריזות צבעוניות מיפן וכולי כמו תלמידה באלי להגיד לי: אפשר לטעום? (חוק מס' 1: אסור לחלוק מזון עם תלמידים אחרים בביה"ס מטעמי בריאות או משהו כזה…באסה) ואז הילדים מהודו פותחים את הקופסאות ואני כחובבת אוכל הודי על גווניו השונים, נשברת מהריחות ומביטה בכריך הבריא, אך החיוור שלי ולועסת אותו בשקט ועם הרבה פחות חשק בשלב זה. 

חוזרים לאוטובוס. עוד שעה וחצי אני מקבלת בחזרה את חיי ומזדכה על האחריות, השמות  וחבלי הקליטה. אני מתיישבת לי באוטובוס ומנסה קצת לנמנם, להתעלם מהרעשים הסביבתיים ואז אני שומעת: "מיס, מיס…." ואני שוב קופצת בבהלה ולובשת את ארשת ההורה המלווה. שכחתי שכאן אני רק 'מיס X' והם בדיוק כמוני אבודים בניסיון להגות את השם 'רוית'. כן, כן פונים אלי בכבוד. ואני עונה: כן? מתמוגגת מהנימוס העוטף אותי…ואז הילדים קופצים עלי בשאלת השאלות: "אפשר לפתוח את שקיות הממתקים?" אני כמובן עדיין בסטטוס 'נמס' שהם פונים אלי עם שאלות ברומו של עולם ובאמת הזאטוטים מבקשים את רשותי לפתוח שקית במבה…(במבה= שם קוד לממתק בפוסט זה) אני עונה: "ברור!!! בטח. אין בעיה".  הילדים כנראה בהלם מהחופש והמתירנות אשר 'מיס X' העניקה להם, ותוך מאית השנייה, נקרעות ללא רחם עשרות שקיות קטנות וצבעוניות. המורות מסתכלות עלי בזעף. אני מנסה לחייך ולנשום רגיל בשארית כוחי. הגענו לבית ספר. אני סופרת את הילדים. כולם שבו בשלום. כולל אני. אמן. עד הטיול הבא… והנה לקט תמונות מעורב להמחשה: 

 

 

 

 

 

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“'לא על הבמבה לבדו': מיומנה של 'הורה מלווה'.”</span>

  1. היי רוית,
    כל הכתבה שלך מצחיקה בטירוף, אולי כדאי שתתחילי לבקר יותר בבית הספר כדי שהתלמידים יוכלו לבטא את שמך נכון. הבעיה היחידה שלך, זה האוכל שהתלמידים מביאים מהבית את לא תעמדי בפתוי (בטוח שלא). אולי יותר טוב שתמשיכי להיות הורה מלווה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s